פסק-דין בתיק ת"א 10246-07

מונחת לפני תביעה לפיצוי נזקיה של גב' פלונית (להלן: "התובעת") ילידת 1930 שנגרמו כתוצאה מאירוע שהתרחש ביום 01.12.2005 .

התביעה טוענת כי מדובר בתאונת דרכים כמשמעותה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה- 1975 (להלן: "חוק הפלת"ד") ועל כן חבה הנתבעת 1 באחריות מוחלטת לפיצוי התובעת מכוח חוק הפלת"ד.

בתאריך 31.10.10 הצעתי לצדדים קווים מנחים לצורך הגעה להסכם פשרה, או להסמיך את ביהמ''ש ליתן פסק דין לפי סעיף 4ג' לחוק פלת''ד. התובעת הסכימה להצעה, אך הנתבעים סירבו להגיע לכל פשרה או להסמיך את ביהמ''ש ליתן פסק דין לפי סעיף 4ג' לחוק בתי הפלת"ד.

אקדים ואומר, שזכותו של בעל דין לסרב להגיע לפשרה, או לסרב להסמיך את ביהמ''ש ליתן פסק דין על דרך הפשרה. לדידי לגיטימי לחלוטין שאזרח במדינה דמוקרטית, הזכאי לשירותי בית המשפט (והמממן את תקציבו מהמיסים המשולמים על ידו) ידרוש לממש את זכותו החוקתית לנהל הליך משפטי עד תום ועד ש"ייקוב הדין את ההר" וראה לעניין זה החלטתי מיום 14/4/011 בעמ' 13 לפרוטוקול.

עם זאת, משבחר בעל דין בדרך זו, עליו לעמוד בהוראות הפרוצדוראליות של התקנות ובהחלטות הדיוניות של בית המשפט.

הנתבעת 1 כופרת בחבותה על פי חוק וטוענת כי במקרה דנן אין מדובר בתאונת דרכים כמשמעותה בחוק הפלת"ד.

אשר על כן אדון ראשית במחלוקת זו:

טענות הצדדים בשאלת החבות

התובעת הצהירה באשר לנסיבות האירוע כך: "בדרכי מביתי למכולת ברחוב הבנים ברמת גן חציתי את הכביש (במקום לא היה מעבר חצייה מאחר והיו עבודות בכביש) ולפתע פגעה בי מאחור מכונית שהגיעה מצד שמאל. אני נפלתי... הפגיעה הייתה מספיק חזקה כדי שאאבד את ההכרה למספר שניות"(מתוך סע' 2 לתצהיר התובעת), בהמשך תצהירה הוסיפה התובעת (סע' 3 לתצהיר) "אני לא ראיתי את הרכב מגיע אלי ואכן נבהלתי כשהוא צפצף, אבל אני בטוחה שהוא גם פגע בי".

ב"כ התובעת המלומד טען בסיכומיו בע"פ (ישיבה מיום 14.04.2011) כי עדות התובעת לא נסתרה בעניין טענותיה הנ"ל וכי דבריה נתמכים גם באישור המשטרה וגם ע"י תצהיר בנה של התובעת מר פלוני שהצהיר (סע' 3 לתצהירו המתורגם) כי כשהגיע אל בית החולים תל השומר מסרה לו אימו את מספר הטלפון שנתן לה הנהג הפוגע, פלוני התקשר אל הנהג וזה התנצל ושאל לשלום התובעת וסיפר כי הוא זה שהזמין את האמבולנס לפינויה של התובעת ובנסיבות אלו תמוה הדבר בעיני פלוני כי כיום נטען שהנהג לא פגע בה כלל.

חיזוק לטענת התביעה נמצא בתמלול שיחות מד"א בו נכתב כי התקשרה מודיעה בשעה 12:21 וביקשה לוודא כי הוזמן אמבולנס למקום האירוע ובסיום דבריה אמרה המודיעה :"פשוט מדובר באישה בת 75. הוא פשוט...הוא העיף אותה!"

עוד טען ב"כ התובעת המלומד כי הנהג הפוגע, הוא הנתבע 2, לא הגיש תצהיר בניגוד לתקנות ולהחלטות בית המשפט וגרסתו לא נשמעה, ועל כן יש להכיר בתאונה כתאונת דרכים ולצורכי זהירות טען כי גם אם הטענה לפיה נפלה התובעת כתוצאה מבהלתה מצפירת הנתבע 2 הייתה נכונה, גם אז בתאונת דרכים עסקינן, כמשמעותה בחוק הפלת"ד.

ב"כ הנתבעים המלומדת טענה בסיכומיה כי נטל ההוכחה מוטל על התובעת ונטל זה לא הורם. הנתבעים מכחישים את האירוע כתאונת דרכים ומכחישים כל מגע בין הרכב לבין התובעת. לטענת ב"כ הנתבעים המלומדת מחקירתה של התובעת עולות סתירות רבות שמשפיעות על היתכנות האירוע כפי שנטען ע"י התביעה: התובעת מספרת בתצהירה וכן למומחה הרפואי שנפגעה מאחור ואילו בעדותה בבית המשפט העידה שנפגעה מהצד. עוד נטען כי התובעת סיפרה ואישרה בעדותה כי נפגעה במותן- ב"כ הנתבעים המלומדת טוענת כי כאשר רכב פוגע חזיתית באדם הוא לא יכול להגיע למותן ולחלופין לא רק במותן.

עוד נטען כי התובעת לא ידעה לומר לאיזה צד נפלה בעקבות המכה, דבר שמשליך על אמינותה. עוד טענה ב"כ הנתבעים כי למעשה התובעת כלל לא ראתה את הרכב שפגע בה והיא רק מסיקה מסקנה זו בשל העובדה שקיבלה מכה אבל ייתכן שהתיקונים שבוצעו בכביש הם שגרמו לתובעת ליפול ולקבל מכה.

עוד נטען כי התביעה לא הביאה עדי ראייה לאירוע וכן הביאה את עדות התובעת במשטרה אך לא טרחה להציג גם את עדותו של הנהג במשטרה שמכחישה כל פגיעה.

כמו כן טוענת ב"כ הנתבעים שלא ניתן להסתמך על תמלול השיחות למד''א: בשיחה הראשונה לא ברור כי מדובר בנהג עצמו. יתרה מזאת, בשיחה זו נאמר כי אישה מבוגרת נפלה ואין זכר לתאונה. השיחה השנייה היא בין מד"א למשטרה וגם שם נאמר שמדובר באישה שנפלה. באשר לשיחה השלישית טוענת ב"כ הנתבעים כי שיחה זו נערכה כ-15 דקות לאחר השיחה הראשונה ובה מתקשרת מישהי שרצתה לוודא שהוזמן אמבולנס למקום התאונה משום שהנהג נחזה כמתקשר והיא רצתה לוודא שהוא אכן הזמין אמבולנס ולא סתם עשה עצמו מתקשר. ב"כ הנתבעים המלומדת טוענת כי מתצהיר התובעת עולה כי כלתה של התובעת הגיעה למקום התאונה וע"כ מגיעה ב"כ הנתבעים למסקנה כי מי שערכה את השיחה השלישית הייתה כלתה של התובעת שלא דיווחה למד"א את שראתה אלא סיפרה למד"א משהו שלא ראתה בפועל.

לסיכום טענה ב"כ הנתבעים כי המדובר בעדות בעייתית ויחידה של התובעת והתביעה לא הרימה את נטל ההוכחה. אין עדים נוספים לאירוע ונוכח העובדה שהכביש היה משובש ושמדובר באישה מאוד מבוגרת וכן לאור סוג פגיעתה של התובעת וההיתכנות האפסית של פגיעת הרכב בתובעת במהירות  מבלי שקורה לה נזק משמעותי ולאור העובדה שהתובעת לא ידעה לאיזה כיוון נפלה הרי שיש לדחות התביעה.

לאחר שעברתי שוב על תצהירה ועדותה של התובעת ועל המסמכים הרלבנטיים סבורני שהסתירות שהציגה ב"כ הנתבעים המלומדת לא משמעותיות ואין בהן כדי להשפיע על היתכנות האירוע הנטען: ההבדל בין טענה לפגיעה מאחור לבין אמירה חמש שנים מאוחר יותר כי נפגעה בצד אינו גדול והוא סביר בנסיבות העניין. באשר לטענת ב"כ הנתבעים המלומדת כי פגיעה חזיתית אינה יכולה להגיע למותן אדם ולחילופין לא רק במותן - אינה משכנעת. הדבר נטען כסברה ללא שהובאו נתונים אודות גובה הרכב הפוגע וגובהה של התובעת וכיוצ"ב. גם הטענה אודות הקושי לקבל את העניין שהתובעת אינה יודעת או אינה זוכרת לאיזה צד נפלה - אינה עומדת, שכן לדידי אין קושי לקבל זאת כי ייתכן שאינה זוכרת מפאת חלוף השנים ובייחוד לאור העובדה כי התובעת טוענת כי איבדה את הכרתה עקב הפגיעה.

באשר לטענות אודות תמלילי השיחות למד"א טענה ב"כ הנתבעים המלומדת כי את השיחה השלישית ערכה כלתה של התובעת: "מעדות התובעת בתצהירה למדים שכלתה הגיעה למקום" - לא מצאתי כל בסיס לטענה זו.